משה שמואל (נונו) ז"ל

נולד בשאלוניקי ב-1.4.1900, להוריו אברהם ודולסה ז"ל, נפטר בתל-אביב, בל' במרחשוון תשכ"ז, 13.11.1966.  היה נשוי לז'אנה ז"ל, לבית פילוסוף. בשאלוניקי עבד בקונפקציה לכובעים. נכנס בשערי מחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו בתאריך 2.4.1943. מספר על הזרוע 114577.  בבירקנאו שהה מספר
חודשים והועבר לפלנירום 2 ולקומנדו אבור-ברק, משם לורשה למספר חודשים בה היה בקרטופלה (תפוחי אדמה) קומנדו, ועבד בהריסת בתים וניקוי לבנים, משם לדכאו, עד השחרור עבד  באלאח, בבית החרושת למכונות מטוסים בשם ב.מ.ו. ב-1.5.1945 שוחרר ביער שטלאטה על-יד קוחל. עם שחרורו על-ידי האמריקנים, עסק בריכוז
הניצולים בעיר פלדפינג (באיזור הכיבוש האמריקני בגרמניה) ובארגונם בפדרציה של יהודים ספרדים ילידי יוון, הוא שימש להם כרב ושליח ציבור, יצר קשרים ראשונים עם היהדות ביוון ובארץ ישראל, שם שהה עד 28.12.1948. נשיא הכבוד של ארגון ניצולי מחנות ההשמדה יוצאי יוון בישראל. נקרא בפי חבריו "איל נונו" (הסבא), הן מפאת היותו מבוגר מרוב הניצולים והן בגלל מסירותו לאחיו בעת שהייתו במחנות המוות
השונים. לאחר עלותו ארצה התגורר בתל אביב ועבד בקונדיטוריה "אלברט" שהייתה ממוקמת אז ברחוב מרכז מסחרי 36, בתל-אביב.

מתוך חיבורו "לעמיתי היהודי-האשכנזי (שיחת פליט מכבשני אושוויץ), בצחוק ובדמע":

"גם אני פעם חשבתי, כי יש הבדלים בין היהודים ויש דרגות ביחוס. אני, למשל, מיוחס כביר הנני. מצאצאי גולי ספרד, אני משרידי הקהילה הקדושה באראגון. כולם פה ברחוב מרכז מסחרי, קוראים לי בשם "אלברט" , וכולם טועים. אנשים חשובים שאני אופה-עוגות. ומה אנכי באמת? חזן משאלוניקי אני. ושמי משה בן אברהם למשפחת שמואל. לא אשקר לך, הרי באושוויץ מחקו את שמי ונתנו לי מספר, המספר הצהוב בצורת משולש. זה כל רכושי שהצלתי לפליטה. המספר המדוייק: 1.1.1.4.5.7.7, באושוויץ זה היה כבר מן המספרים המאוחרים. כי אנחנו השאלוניקאים הגענו לשם בשנת 1943, לאחר שהכבשנים פעלו זמן רב. הרבה דברים חביבי, למדתי שם, באושוויץ, ודבר זה לא אשכח לעולמים: כי כל ישראל חברים. כולם נדחקו בתור אל המשרפות. כולם, כולם, כל מי שבשם ישראל יכונה, משאלוניקי ומרודוס, מצרפת ומסקנדינביה, מגרמניה ומרומניה, רוסים, פולנים וצ'כים. פרופסורים וסבלים, רבנים וחזנים, ישישים ותינוקות, כל אלה שהיו מבני אברהם יצחק ויעקב… לא בנקל הכרנו איש את אחיו באושוויץ, אנו השאלוניקאים, הוכינו במכת-הלם, כשאך דרכה רגלנו על אדמת אושוויץ. עשרה ימים ארכה לנו הדרך, ברכבות הגירושים מיוון לפולין…קבוצה של השאלוניקאים, אנשים בריאים וחסונים כמוני ועוד יותר ממני, אוכסנה בבלוק 21.  במקום זה רוכזו פועלים יהודים חזקים מבלי כל העדות ויוצאי כל הארצות. אולם לא הייתה הבנה רבה בינינו. כל אחד דיבר בלשונו, ויש שלא הבינו אחד את שפת רעהו. ומה היה הדבר שיכול היה לאחדם? מנת הלחם הזעומה הפרידו בין האנשים הרעבים. ובעד טיפה נוספת של המרק המימי מסוגל היה אחד לדרוס את השני. ומה קרה? פלא גדול קרה. נס ממש. היה זה בליל שבת. חצות הלילה בצריף הגדול היה חושך ואפלה. רובם ככולם שכבו כהרוגים על משכבי העץ. רק שאלוניקאי אחד, דוד פיצ'ון, לו התחשק פתאום לשיר את הפזמון הספרדי לכבוד שבת קודש: "ויקדשהו",  כאילו שכח בכל מלאכי החבלה שמסביב וצפצף על השטן עצמו, השמיע את הניגון הערב הצריף האפל: "ויקדשהו", ברגע זה קפץ ממשכבו יהודי צדיק אחד מפולין, יהודי בגטו וורשה, שמו היה רבינוביץ. את שם הצדיק הזה זוכר אני היטב, אם כי הצדיק הזה נרצח לאחר מכן, אני התיידדנו זמן הרבה. יהודי זה החל לנשק את השאלוניקאי שהעיז לשיר את המזמור של זבת "ויקדשהו". והוא, הצדיק הזה, בשם רבינוביץ, הזעיק עוד יהודים, שישמעו ושיקשיבו לשירת השאלוניקאי. ומאז נקשרה באושוויץ ברית אחווה בין שאלוניקאים ופולנים…"

Share:
  • Print
  • Digg
  • StumbleUpon
  • del.icio.us
  • Facebook
  • Yahoo! Buzz
  • Twitter
  • Google Bookmarks
הפוסט הזה פורסם בתאריך עדכונים והודעות HE. קישור קבוע.

סגור לתגובות.